boat-in-a-bottle

צילום, ספרים, רגעים.

אפריקה

בראש השנה יצאתי למסע. לא, לא אני נסעתי לאפריקה, אלא בתי הצעירה. טיול שאחרי צבא. יחד אתה יצאתי גם אני למסע דרך ספרים, תמונות וטלפון לוויני עם קווי אורך ורוחב.

אפריקה נראתה לי מרחוק באופן הכי בנאלי שאפשר לדמיין, משום-מה: מדבריות, חיות טרף ועדרי גנו עצומים, כפרים מוקפים בענפים קוצניים, ערים גדולות ומוזנחות.

לאט לאט {גם כי ככה זה באפריקה…} התחילו להצטבר חוויות שונות ממה שדמיינתי והתחלתי לחפש ולקרוא ספרים על היבשת העצומה והמופלאה הזו. הספר הראשון שהתגלגל לידי היה "אחת משלהם" של אתי דיין. ישראלית, מדריכת טיולים לאפריקה שהתאהבה בשבטי המסאים בקניה וחייתה ביניהם כאחת מהם. בשפה עדינה , מפורטת ומדוייקת, מתארת אתי את חייה עם שבט המסאים בקניה החל מהרגע בו הצילה את חייה של אחת מהשבט וזכתה לשם מקומי – ניולנג {"אחת משלנו"} -דרך ההתקרבות לאנשים ובניית בית משלה בכפרם ואימוץ חלק מילדי הכפר שגרו איתה וגדלו לצידה. משפט שאמר לה אחד מהילדים הללו עשה עבורי שינוי גדול במחשבה בקשר לדרך שעושה בתי. נחזור אליו בהמשך…

אחת משלהם/ אתי דיין, באתר "עברית"

זה שאני עובדת בספריה הקל עלי להשיג לעצמי ספרים על אפריקה, מכל סוג שאפשר לחשוב עליו; מדריכי טיולים, ספרי מחקר, רומנים וספרי מתח, רשימות עיתונאיות, אפילו ספר מד"ב. אבל הכי מרתקים היו ספרי המסע למיניהם, שחלקם כלל לא עסקו ביבשת המופלאה הזו אבל המסע האישי של הכותבים ריתק אותי. כאלה היו הספר 'בדרכי' של תמיר אלוני, שמתאר את מסעו לתאילנד, התאהבותו במקום וחייו באיים הקסומים משך שנים ארוכות וספרה של שריל סטרייד: WILD מסע רגלי לגילוי עצמי. שני הכותבים, אלוני וסטרייד, הם בני הדור שלי. את מסעותיהם ערכו לפני השתלטות הסמארטפונים והמחשבים ומרתק לקרוא על הדרכים בהם נכנס המסע הפיזי פנימה אל הנפש. שריל סטרייד היא סיפור בפני עצמו: בתחילת שנות העשרים שלה מצאה את עצמה כמעט לבד בעולם – ללא הורים ועם אח ואחות רחוקים ונישואים שקרו מוקדם מדי והתפרקו – היא נתקלת במדריך נסיעות בן שני כרכים ל"שביל הרכס הפסיפי" ומחליטה לצאת למסע עצום בן אלפי קילומטרים במערב ארה"ב. תיאור המסע שנערך באמצע שנות ה-90' הוא מרתק.

מידע על שביל הרכס הפסיפי בויקיפדיה

בין לבין, היו הבדיקות בוואטסאפ מתי הילדה מחוברת והציפיה לטלפונים, התמונות הבודדות שאספתי לתיקיה מיוחדת – בודדות כי את רוב התמונות נטע מצלמת במצלמת הקנון שלה ואני כבר לא יכולה לחכות. חלק מהתמונות שלחתי להדפסה כי רציתי אבני דרך פיזיות ולא דיגיטליות במסע שלי איתה, מרחוק.

 

הספר הבא שנשאבתי לתוכו היה 'הייתי מסאית לבנה' של קורין הופמן.

כעשור לפני מסעה המדהים של שריל סטרייד, באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, נוסעת הופמן, צעירה משווייץ, עם ארוסה מרקו לטיול בקניה. בנסיעה באוטובוס מקומי נופל מבטה על לוחם מסאי צעיר ויפהפה, מקושט לפי כללי הטקס. הופמן מתאהבת בו מיד או לפי התיאור שלה "חשה זרמים עזים בכל גופה" וכאן מתחיל המסע שלה. הלוחם יורד איפשהו אבל דבר לא עומד בפני הרצון של הצעירה משווייץ והיא מצליחה לאתר את ה"מחט" שלה בין שבטי המסאים השונים בקניה. הופמן מגלה שהלוחם "שלה" שייך לשבט הסמבורו ושמו לקטינגה (Lketinga) . מאותו הרגע נפרדת הופמן מארוסה, נוסעת למולדתה לחסל שם את העסק שלה ולהוציא חסכונות וחוזרת לאפריקה להיות עם המסאי שלה, להנשא לו בשמלה לבנה שהביאה משווייץ, ללדת את בתם המשותפת נאפיראי (Napirai) ולברוח על נפשה כעבור 4 שנים. הספר כתוב בשפה ריאליסטית מאד וקורין מתארת את החיים בבוש האפריקני, בקרב המסאים על כל הקשיים והיופי. קשה להניח אותו מהיד.

'המסאית הלבנה' עמוד הפייסבוק

אפריקה התקרבה ונפתחה אלי ככל שהתקדם המסע. בעוד אני משוטטת בספרים, שוטטה בתי הצעירה ביבשת הישנה/מתעוררת הזו מדרום לכיוון צפון מזרח: דרום-אפריקה > נמיביה > זמביה וזימבאבוואה ומפלי ויקטוריה > נמיביה >מלאווי > טנזניה וזנזיבר > אוגנדה ולבסוף אתיופיה היפה.

בתמונות הראשונות ניתן אולי לראות קצת מהלם הנחיתה ביבשת חדשה. אחרי כן כבר הגיעו החיוכים והסקרנות והעולם החדש שהולך ומתגלה –

עם הזמן, והשבועות והחודשים שחלפו, למדתי להכיר את האופי המיוחד של היבשת ואנשיה – אמנם מרחוק. נתקלתי בספר מסע נוסף – נווד באפריקה/ שאלתי {שאלתיאל} לוי מסעוד. ספר מדהים בתכנו; שאלתי, בערך בן גילי, חולם על המסע לאפריקה והופך אותו למציאות תוך שהוא הולך כמעט "עם הראש בקיר" מול הצד הפחות מהנה והיותר קשה של אפריקה: הוא נוסע היישר אל המדינות מהן צריך בדרך כלל להזהר, מסתובב לגמרי לבדו בוואן לבן שהוסב למגורים ולחיים בדרכים ארוכות, חוצה לבדו מדבריות וארצות תוך שהוא נאבק בשודדים ליליים באמצעות נחש ארסי, מתעמת עם שוטרים מושחתים במעברי גבול, מושלך לכלא ועוד ועוד. כל אלה היו שווים לו כדי לראות את יפיה של היבשת וכדי לחנות ולחיות תקופות ארוכות בתוך כפרים מקומיים לצד התושבים, כאחד מהם, בדיוק כפי שחלם. הספר מלא בצילומים נהדרים שליוו את המסע.

שאלתי לוי מסעוד ביוטיוב

בשבועות שקדמו ליציאה לטיול ניסינו להבין מנטע "מה התוכנית". ביקשנו לראות מסלול, לדעת מה הן מתכננות לעשות. התכנון היה "בגדול" – סדר המדינות. בתור אמא ברור שהבטן מתהפכת לך…וכאן אני חוזרת אל "אחת משלהם" ואל אתי דיין: דיין מספרת על ילדי השבט שבתוכו גרה, ועל כך שחלקם באו לחיות בביתה ולמעשה היא גידלה אותם כילדיה. אחד מהם, כאשר גדל מעט, קיבל הזמנה לצאת ולבקר חבר בכפר מרוחק, יותר מהרגיל. במקרים כאלה זה מצריך הליכה לבד, לפעמים משך יותר מרק כמה ימים, בסביבה בה מסתובבות החיות בחפשיות והדרכים לא תמיד בטוחות. אתי, כמו כל אמא ישראלית, שואלת את הנער שאלות רבות: לאן בדיוק אתה הולך, מתי תחזור, מה תעשה שם, מה יהיה בדרך ועוד ועוד. אחרי שהשאלות נקבו בו קצת יותר מדי, מתפרץ הילד ועונה לה: ניולנג, הוא אומר, איך אני יכול לדעת את כל זה? הרי עוד לא יצאתי לדרך! אני אצא לדרך, אגיע ואראה מה קורה ורק כשאחזור אוכל לדעת ולענות לך!

ואז הבנתי את נטע שאמרה לי כל הזמן אותו הדבר: אמא, אני אגיע לשם ואז אני אדע יותר טוב מה אנחנו עושות.

בשלב הזה כבר בא לי לנסוע בעצמי לאפריקה – התאהבתי ביבשת מרחוק. זה לא מסע קל , זה בטוח. ובמובן מסויים, התמונות הבאות אולי ממחישות את זה הכי טוב – לפעמים שווה לטפס, להתאמץ ולסבול את ריחות הגופרית והעשן רק כדי לראות את כל היופי שמסביב –

החודשים חלפו. המסע החל בראש השנה. אמרתי כבר לנטע עד כמה אני גאה בה על הדרך שעשתה ועל כך שראתה מראש מה שאני לא ראיתי. אלה שני רגעים מלפני הצעד הראשון והגעגועים שלי בשיאם אבל יחד אתם גם ההתרגשות.

חלק מהתמונות צולמו ע"י סתיו, החברה והשותפה למסע. אהבתי ותודתי לה ולאמה המקסימה אילנה על הכל 3>

המשך יבוא – –

"2023" / יגאל סרנה. בעקבות הקריאה.

"2023" .יגאל סרנה. חיבורים שעלו לי בזמן הקריאה: בוקר חום. הלויתן הלבן. הצד הטבוע של העולם {מתוך "בוקר" של מארק סטרנד}. כארון על המעבורת לגהינום. יעקב שבתאי, מאיר ליפשיץ. ילדות בתל אביב, שנות הששים. פרנץ קפקא במובן הפחות מקובל שלו. "קפקאי" במובן האקזיסטנציאליסטי, אם יש כזה בכלל: אם אתה רוצה לשנות את מצבך עליך לפעול. להתנגד, לעשות משהו. לא ללכת לחפש את השופט-החוקר שלך בכל דלת ודלת עד שתמצא אותו כי אז גורלך יהיה כמו של ק'. "מת ככלב".

הספר הקטן הזה הוא יחידה מושלמת מתחילתו ועד סופו. הקורא אותו מקבל את סיפורה של פיסת-זמן שנבחרה על ידי המספר, מתחילתה ועד סופה. ויחד עם זאת התחושה היא שהסופר יודע הרבה יותר ממה שהוא מגלה לנו ושיש שם עולם שלם, יקום מקביל, שמתקיים במלואו והנה קיבלנו הצצה אליו בזכות הספר. וזה בדיוק תפקידה של הספרות : להוציא אותנו, דרך הקריאה, למסע בעולמות רחוקים {לא רק גיאוגרפית}. הסופר הוא מגלה הארצות שלנו והמדריך שלנו בתופת.

הספרים של יגאל סרנה עוסקים ברובם בתיעוד עולמות שכבר היו ונעלמו. הספר הזה הוא תיעוד של עולם שעלול או עתיד להיות. כמו מסע בזמן והמספר כמו נוסע שחזר מהעתיד להתריע. ואולי בעצם העולם הזה כבר קיים כאן. אנחנו לא רואים אלא את החלק המואר שלו – זה שסרנה בכשרונו הרב הפנה אליו לרגע את אלומת האור הבוקעת מהעפרון שלו.

Photograph by orit keret © 2014

Photograph by orit keret © 2014

Photograph by orit keret © 2014

Photograph by orit keret © 2014

ככל שאני כותבת על הספר הנהדר הזה עולות עוד ועוד אסוציאציות. הנה נזכרתי ב"לנגולירס" של סטיבן קינג " four past midnight" – קבוצת הנוסעים שמוצאת את עצמה בעבר ההולך ונאכל ומאיים לכלות אותם אם לא ימצאו דרך לצאת משם. 163 עמודים שמשקלם הסגולי גבוה בהרבה.

 

אני רוצה לחזור לרגע אל תל אביב שבסיפור וזו שמאחוריה. כבר כתבתי כאן על הילדות שלי בתל אביב; הבית בשדרות נורדאו , מול אלתרמן. בית הספר לדוגמא על שם הנרייטה סאלד. גן העצמאות והירקון והים ודיזנגוף וגלידת ויטמן ורחוב מיכה והמכולת של שטרכר בפינת בן-יהודה והסנדלר והמרפסת בקומה השנייה, פונה אל החצר הפנימית. תל אביב שבלב שאף מגדל יוקרתי לא יוכל לעולם לעקור.

חיים חפר כתב :

זֶה לֹא יַחֲזֹר, כָּל זֶה כְּבָר אֵינֶנּוּ, / רַק זִכְרוֹנוֹת, רַק זִכְרוֹנוֹת, / כָּאן מְהַלְּכִים עַל בְּהוֹנוֹת, / הַזְּמַן נִרְדָּם, אַל נָא, אַל תְּעִירֵנוּ / עָבַר זְמַנָּהּ שֶׁל תֵּל אָבִיב הַקְּטַנְטָנָה

ואני אומרת – מזל שיש מי שמעיר את הזמן . שלא ייתן לתל אביב להפוך לזכרון רחוק.

 

דבורה עומר

פוסט מאי 2013 – דבורה עומר 1932-2013

 אורית מקיבוץ אשלים שבנגב לאו דוקא היתה חלק מהילדות שלי.

דבורה עומר בהחלט כן. אם שואלים אותי על "דבורה עומר" שלי אין לי ספק לגבי התשובה: קודם כל קרשינדו. ואחריו קפיטן קוק. אבל קרשינדו יותר מכל. אחרי בית הספר הייתי יושבת אל שולחן המטבח – זה עם הפורמייקה – ומאזינה לתכנית לאם ולילד. ימי הרדיו. אחר כך כמובן רצתי לספריה לקחת את הספר. כעבור שנים, מצאתי את עצמי תרה אחר ספרי ילדים אהובים שבין היתר מופיע בהם שמי; אורית. ככה הגעתי אל אורית והמסע אל ארץ הגשם. השגתי עותק ישן שנזרק מספריה כלשהי ואני שומרת עליו מכל משמר.

גם אני קראתי את שרה גבורת ניל"י וצוללים קדימה ועוד ספרי עלילות נפלאים שלה אבל כשפתחתי היום את העיתון מצאתי שכל אנשי-השם שנשאלו על "דבורה עומר" שלהם נאחזו בגבורי האומה ואף לא אחד מהם הזכיר את הגמדון הקטן שהשאיר אבא של חנה'לה לבתו על כף היד כשיצא למילואים ולא את אורית וארץ הגשם שלה. אז בשם כל האגדות שבעולם, בשם המעשיות, בשם הדמיון המופלא שהטיס את חנה'לה חלמנ'לה בחללית ואת אורית אל השטפונות בארץ הגשם ואת כל הכתה לחפש אחר קפיטן קוק בלי שידעו מה הם מחפשים ולכבוד הסופרת שיצירותיה לקחו אותי למסעות מופלאים אני מקדישה את המלים והתמונות האלה.

@

מסע לארץ הגשם/ דבורה עומר. צילם: ברוך רביב. הוצאת מסדה {ללא ציון שנה}

סטרנד והופר, מייקי והצבעונים

הצבעונים הגיעו עם גלית, בששי בבוקר.בכתום עז וצמוד אליהם וניה והבחורות האדומות-לאהוב שלו, במלעיל מודגש.

שמתי אותם בואזה צרה אבל הפקעות שלהם התנגשו זו בזו. העברתי לצנצנת רחבת פתח ולבסוף הכנתי להם ואזה מתמחזרת מבקבוק ליטר וחצי גזור צוואר. העמדתי אותם צמוד לחלון המזרח ובכל רגע נתון נפל עליהם אור שמש שונה ואחר והצטרכתי לקום עם המצלמה כדי לשמר את האור הזה. אני חושבת שכל סקאלת הצמצם/מהירות השתתפה בצילום כמו גם החצובה עם/בלי, תאורה מלאכותית קרה וחמה {או בעברית פשוטה: פנס ונרות…} – נסחפתי אחרי האדום-אדום הזה כשנסגרו בערב ונפתחו לרווחה בשמש הבוקר ולבסוף נשמטו והתקמטו. מחזור חיים שלם.

צבעוני בודד אחד נותק מהפקעת שלו והצבתי אותו – בתוך בקבוק צר – על שידה פנימית. לצידו היה מונח "מייקי" – הקינדל החדש שלי שרק הגיע, שמור בתוך כיסוי מיוחד לקינדלים שכמותו, בצבע אפרסמון בוהק, או כמו שקוראים לו באמאזון:  persimmon

כשמייקי הגיע, מיד התחלתי לחפש למלא אותו כמובן. חיפשתי את הסופרים האהובים עלי והגעתי לריי קארבר האחד והיחיד ובעקבותיו חיפשתי ספר שירה של מארק סטרנד.

זה המקום לחזור כמה שנים אחורה, לתקופת הלימודים במדרשה לצילום גיאוגרפי, לשנת ההתמחות אצל אלדד רפאלי, מהמורים המעולים ביותר שהיו לי. אלדד הטיל עלינו להציג מה נעשה לפרוייקט הגמר שלנו. ידעתי שאני מתכוונת לשלב איכשהו שירה וצילום. החיפושים אחרי השירה הובילו אותי לחפור בספריה הפרטית שלי עד שמצאתי את ספר השירים של ריי קארבר ובו ההקדמה – שהיא פנינה בפני עצמה – של עוזי וייל. בהקדמה לקארבר מזכיר וייל דווקא את מארק סטרנד בשיר שנקרא "בוקר".

מיד כשחזרתי וקראתי את השיר הזה שסטרנד מדבר בו על "קבר מוצף אור" מתחת למים – ידעתי שזהו זה. נתתי לעבודת הגמר שלי את הכותרת "ארכיאולוגיה של אור" והתחלתי לחפש מידע על אור באמנות עד שנחתתי בדיינר של אדוארד הופר עם "ניצי הלילה". קראתי על התמונה באתר האכסניה שלה בשיקגו וכשהגעתי לשורה התחתונה בה תואר האור בציור כ"פנס בקרן רחוב אפלה"

{"  like a beacon on the dark street corner"}

חזרתי לחומר שכתבתי כל הלילה כדי להציג לצד הפרוייקט הצילומי. כשאיתרתי שם את השורה "כמו מגדלור באפלה" הבנתי ששוב האינטואיציה שלי השיגה את המחשבה והובילה אותי למקום הנכון לפני שהבנתי את זה. הפרוייקט שלי צולם ונבע כולו בהשראת שירו של סטרנד וציוריו המופלאים של הופר כשעל הדרך אני משיגה לעצמי מאמזון ספר של מקומות ההשראה של הופר שצילמה חוקרת אקדמית של האמן.

וכל זה למה –

כשחיפשתי מה להזמין בחנות הקינדל של אמזון, הכנסתי את מארק סטרנד לשורת החיפוש. ספרי שירה שלו לא מצאתי אבל חיכתה לי שם הפתעה גדולה אחרת: ספר של מארק סטרנד המשורר שהוא גם מבקר ומסאי, על- -הצייר אדוארד הופר.

<

p dir="RTL">לראות את הספר הזה באמזון היה קצת בגדר התגלות וסגירת-מעגל קטנה בשבילי. הזמנתי את מהדורת הנייר שלו וחזרתי להתעמר בצבעונים ובצילומיהם. מין פינת צבע קטנה בעולם שלרגע אחד נכנסה מתחת לאלומת מגדלור  הניקון שלי. חג שמח!

לא דומם – חפצים ודיוקנאות

אחרי-החגים זה זמן טוב להתחדשות.בתור אחת שיש לה נטייה לפתח סנטימנטים לחפצים כל-מיני , פעם בכמה זמן אני כופה על עצמי סדר; מעיפה מהבית דברים שנאספו ונאגרו ובעצם אין להם שימוש של ממש בשבילי והם יוצאים מכאן בחבילות גדולות לטובת אירגון כזה או אחר.

הספלים שלי הם חפצים כאלה – הם מתחברים לי טוב לאוסף הספרים והסימניות כי הרי ספר טוב הולך עם קפה חזק, לא?…אבל בין ראש השנה לסוכות בא לי פתאום לרענן את הארון וגם האמת שנמאס לי להגיש לאורחים קפה בשעטנז ספלים בלתי הגיוני בעליל. אז רוקנתי את מדף הארון והשארתי כמה ספלים בודדים, בשביל קפה וזכרונות. את הספלים האחרים ארזתי ונתתי. לפני כן תיעדתי אותם במצלמה שלי כי הרי לא סתם השתמשתי בהם שנים: הם הביאו לי שמחה וצבעוניות וריחות וטעמים וניחוחות רחוקים כל אחד מהם בדרכו. ועל הדרך הבנתי משהו בקונספט הצילומי שלי – אני ממעטת לצלם אנשים אבל מרבה לצלם חפצים ורק אחרי שאני מביטה בתמונות אני רואה: בזמן שהצילום מקפיא רגע בחיים של הדיוקן האנושי, בדיוקן הדומם הוא עושה בדיוק ההיפך – מחייה אותו לרגע.

Photograph by orit keret © 2012

רמת-גן, אוקטובר 2012

מה שהייתי {או לא} פעם – מזמן

@

"מה עוד מביא אותי תמיד אל אותה – ילדות נשכחת". יעקב גלעד/יודית רביץ

פעם, כשהייתי ילדה, רציתי להיות ארכיאולוגית.

כשאני לוקחת צעד אחורה וזוית הראיה שלי מתרחבת אני יכולה לראות עד כמה אני מחפשת את העבר שלי – גם זה שנמצא עמוק בדי.אנ.איי למרות שלא חייתי בו מעולם. החיפוש המתמיד הזה קיים בכל מיני פריטים שאני שומרת סביבי בלי שיהיה לי מושג מה דחף אותי לאסוף אותם; קונכיות שבאו מן הים, אינספור ספרים וחוברות של ועל ביאליק, דיסקים עם שירי ילדות, אוכל פשוט ובסיסי, ספר על חדרי האוכל בקיבוצים. על האחרון קראתי בעיתון ובהחלטה ספונטנית קניתי לעצמי לשבת, מתנה. יכולתי לראות את עצמי אחרי הצעדה הרגלית עמוסת הסלים והנקיונות והבישולים והכלים, יושבת בערב שבת מאוחר עם הקפה שלי ומעיינת בספר.

ועכשיו, אחרי עיון וקריאה, הראייה שלי קצת מטושטשת מהצפה נוסטלגית. מעולם לא חייתי בקיבוץ. כמו לחלק לא קטן מאזרחי ישראל – גם לנו יש קרובים בקיבוץ: אחותה הצעירה של סבתי שאיפשהו בתחילת המאה הקודמת עלתה עם חבריה על הקרקע הקשה של מה שעתיד להיות קיבוץ שמיר בגליל העליון.

בחופשים היינו נוסעים לבקר בקיבוץ. הבריכה מלאת הדבורים מהמכוורת הסמוכה, ברז הסודה בחדר האוכל, השבילים מוצפי השמש וריחות הרפת. הצטערתי שלא נולדתי בקיבוץ כזה. הסיפורים שליקטו העיתונאים אסי חיים {שגם צילם} ועופר ורדי בספר המקסים 'חדרוכל' שאבו אותי לטיול מרגש במחוזות ילדות שמעולם לא היו שלי אבל כאילו הייתי שם תמיד.

הפולארוידים של שבוע הספר [1]

שבוע הספר [1]

Photograph by orit keret © 2012

יצאנו מככר מלכי ישראל עמוסים. היינו שניים. כל אחד מאיתנו נשא על זרועותיו משהו כמו עשרה ספרים וזה היה הסיבוב הקבוע: מגיעים לככר ומתחילים להסתובב בין הדוכנים וההוצאות; סביב 1985, שנת מיסוד הזוגיות שלנו, עדיין לא היו הספרים משהו שמפרסמים אותו בכל מדיה שיווקית ותקשורתית {כמה מדיות כבר היו אז ממילא?…} כך שהיינו פשוט עוברים על הספרים, מתרשמים מהעטיפות, מהסיפור המובטח בפנים, אולי משם הסופר. רוב הספרים הגיעו בכריכה קשה כך שהיה די כבד לסחוב אותם עד לאוטו שחנה די רחוק.

אחר כך הדוכנים הוגלו לפארק הירקון וכשהתחילו להציע לי שם טעימות מילקי הפסקתי להגיע.

אחר כך חזרנו לככר. בשולי הדוכנים התפתח קו ארוך של שוליים מרתקים: משוררים בהוצאה עצמית הציעו את שירתם, ילדה חמודה שציוריה הילדותיים הודפסו כסימניות וכרטיסי ברכה הציעה אותם בביישנות למכירה, פובליציסטים, כותבים-של-עניין-אחד ועוד ועוד. ישבנו על המדרגות, לדפדף בחברים החדשים.

ואז באו ארבע במאה, שלושה בשבעים וחמש, שלושה בתשעים ותשע, ספר שני בשקל. בכריכות רכות, פורשים כפיים ומתחנחנים: קחו אותי. חלק מאלה שנלקחים מוצאים עצמם מאוחר יותר צפופים בארגז קרטון, פליטים מבויישים, מהגרי-קריאה המחפשים ארץ חדשה שתסכים לקבל אותם בטרם ייגרסו ויוולדו מחדש.

הקסם האמיתי שלי בדוכני שבוע הספר היה למצוא בשולי הדוכן אוצרות ישנים ויקרים שמרבית המוכרים הניחו בתקווה להפטר מהם: שחוקי כריכות, דהויים, לפעמים חלקים מהשלם ותמיד תמיד קסומים מבפנים. כמה אוצרות כאלה מצאתי שם. ולא רק שם – הסלידה מרשתות הספרים הגדולות וממה שנהיה מהן הביא אותי לרעות בשדות אמאזון, למשל – שם מצאתי את הפולארוידים המופלאים של טרקובסקי  המשמשים לי השראה.

השבוע נסעתי לחגוג את שבוע הספר בחנות קטנה ומקסימה בתל אביב – המגדלור. יצאתי עם שלושה ספרים לעצמי, אקס-ליבריס יפהפה עם רישום של אניית מפרש וספר ענק מתנה לחברה. וגם קפה עם מאפין בלאביט הסמוכה, שם , במקום על מדרגות הככר, ישבתי ודפדפתי בספר החדש של אנדריאה דבורקין שמתחיל בטולסטוי ואשתו. הנאה צרופה. משהו שאי אפשר לקנות ארבע במאה.

[המשך יבוא]

אופליה

המבוך של פאן {או בשפת המקור: "El laberinto del fauno "}

  • זהירות ספוילר לסרט  !

למה הבאת כל כך הרבה ספרים, אופליה? שואלת האם את בתה, במשפט הפתיחה. הן נוסעות במכונית, בליווי צבאי, אל בסיס היערות של הבעל החדש, קפטן וידאל.האם שמכסה ביד אחת את פיה {היא בהריון וסובלת מבחילות} נוטלת את הספר לידה. סיפורי אגדות? היא שואלת, את לא מבוגרת מכדי למלא את ראשך בשטויות האלה?

 אופליה נוטלת את הספר בחזרה ואני צופה בסרט וחושבת: מי לעזאזל קורא לבתו 'אופליה' ומצפה לטוב?

 שיירת המכוניות עוצרת לרגע והאם יוצאת לנשום. הילדה, שמחשבותיה נתונות עדיין לאגדת הנסיכה המתה שקראה כרגע, מתרחקת מעט ונתקלת באבן שעין חקוקה עליה. בסמוך היא מגלה אבן מפוסלת בדמות פנים ובמקום אחת העיניים חור. אופליה רואה משהו שהמבוגרים לא רואים: היא מרימה את האבן ונועצת את העין למקומה. מחרך הפה יוצא חרק גדול. אופליה מתבוננת בחרק כמו שרק ילדים יכולים, ושואלת אותו: אתה פיה?

 הסרט הקסום והנורא הזה נע בין מציאות לדמיון וסצינת הסיום המופלאה שלו ממחישה היטב איך לכל אחד יש את עולם הפיות שלו. אפילו לקפטן וידאל. ומהצד השני – גם אלה שמאמינים בפיות יכולים לנתץ את העולם הזה ברגע.

 עולם הילדות הוא עולם קסום של אגדות.  ופיות לא חדלות להתעופף רק בגלל שהפסקנו לראות אותן ואולי אנחנו לא רואים אבל המצלמה קולטת…

Photograph by orit keret © 2012

הם כאן ! או : דרך ישנה חדשה

החתונה הראשונה שצילמתי בשכר היתה, איך לומר, מעניינת..היו לי כרטיסי ביקור בצורת סרט צילום בגוון סגול בהיר עם שמי ומספר הטלפון וכן, כישוריי המקצועיים. בעלי הכין אותם עבורי כמתנת-הפתעה ביחד עם תיק צילום רחב ושטוח עם רצועת כתף ארוכה ויצאתי לדרך. ישבתי עם הזוג בבית קפה והצגתי את תיק העבודות שלי שהורכב עד אז בעיקר מאירועים שצילמתי עבור חברים ומשפחה וערבי-חברה של עובדי חטיבת הבטחון בנתב"ג, שם עבדתי באותה תקופה. הצגתי בפניהם את תפיסת העולם הצילומית שלי: לא מביימת את האירוע אלא מתעדת אותו; לא יהיו פילטרים משושים או שורות של דודות מחייכות אלא אם אתבקש במפורש. הם היו מרוצים. סגרנו. שמותיהם עדיין לא צלצלו לי מוכרים.

בערב האירוע הקדמתי להגיע. לקחתי את המינולטה שלי ומצלמת פנטקס לגיבוי. ששה סרטי צילום קודאק 200 אסא {ואולי 400 אחד}, מבזק, סוללות ונדמה לי שזהו. ועדיין לא חיברתי בין שמות המשפחה , שמות ההורים וכו'. זו היתה כאמור החתונה הראשונה שצילמתי בשכר והייתי מרוכזת מאוד במשימתי. עד שלא הגיעו ראשוני האורחים שהתגלו כשרי הממשלה, חברי כנסת וקצינים בכירים לא ממש קלטתי. את החופה ערך הרב הצבאי הראשי דאז, האלוף גד נבון המנוח. אבי הפצועים, שמחה הולצברג הזכור לטוב ליווה את אחד מקרוביה של הכלה שנפצע בפעולה צבאית בעבר ואני צילמתי וצילמתי. וצילמתי. עכשיו כבר הייתי בפניקה אבל הריכוז במשימה גבר והתמונות יצאו נהדרות. זו גם היתה פתיחה מצויינת לתיק עבודות עתידי.

– – –

– – –

בערב יום העצמאות הגיעו מהדפוס כרטיסי הביקור החדשים שלי. ואני כבר מחכה להכנות, להתרגשות של יציאה למשימת צילום-בשכר, לאחריות, ללקוחות הראשונים. אני חושבת שאקח איתי את המינולטה. היא כבר הוכיחה את עצמה, על כל צרה שלא תבוא…

ספרי זכוכית כחולים

עונג שבת

זהירות – ספויילר פוטריסטי למי שלא קרא אבל מתכוון לקרוא.

הספר הזה קרא לי בגלל משהו בעטיפה שלו; משהו בגוונים הכחולים-סגולים, בסרטים שמסתלסלים עליו, משהו קר ושביר שהתחבר היטב לזכוכית שבכותרת. גם הניחוח האנגלי שעלה ממנו משך אותי. למרות שעד כה – עמוד 237 למען הדיוק – שום דבר לא מעיד על אנגליה. וחיפשתי כל בדל מידע על תחנות הרכבת, גדודי הדרגונים ושמות הגיבורים. בכל אופן, כשלחלק מהמשתתפים העיקריים קוראים 'מיס טמפל' ו-'בסקומב' הרי שמיד אני מניחה שהם בריטים איכשהו. וגם משהו בתחושה שלמרות שהסופר ניו יורקי , הספר חייב להתרחש באנגליה.  מדובר בספר הזוי לחלוטין שאני פשוט זורמת איתו הלאה כי הוא מרתק אותי אבל למען האמת רק עתה אני מתחילה להבין איכשהו מי נגד מי ומה מתרחש כאן. ואין ספק שפוטריסטים כמוני ימצאו את כרטיסי הזכוכית דומים להפליא לחומר הכסוף – לא נוזל וגם לא ממש גז – שמתערסל בהגיגית או פורץ מכל נקב אפשרי בראשו של המאסטר השחור לקראת הסוף.

בכל אופן, מכיוון שהשבת הושארתי לבדי בבית יכולתי לכבות את הטלוויזיה , {ממילא לא מצאתי שום סרט אימה טוב בוי.או.די}, להכין קפה, לשים את האנדרואיד על fm103 ולשקוע בספרי הזכוכית של זוללי החלומות {גורדון דאלקוויסט}.

יש שקט מסויים בשבתות. בלי זמזומים וטרטורים וצפרורים ושאר רעשים ורחשים אורבנים. יש גם רוגע מסויים בידיעה שהיום אפשר להניח את השעון בצד בלי לבדוק מתי צריך לצאת כבר לעבודה. אפשר לקחת את ספל הקפה האדום האהוב שלי, למרות הסדק הקל בשפתו, להניח אותו ביני לבין הספר ולשקוע לכמה שעות בעולם אחר, כמעט כאילו צללתי אל תוך אחד מכרטיסי הזכוכית האלה.

ויש גם חלק שני. יש למה לחכות. שבוע טוב:)

עדשת ניקון 50mm f/1:1.8

ניווט ברשומות